מאמר ירושלים

מרן הרב מאיר יהודה גץ זצוק"ל הרמב"ם זיע"א כתב בהלכות מלכים (פרק יב, הלכות ב) בעניין חזונות נביאינו: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהם לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". כך הדבר בנבואות זכריה הנביא ע"ה המתנבא (בפרק יד פסוק ב) "ויצא חצי העם בגולה, ויתר חצי העם לא ייכרת מן העיר". והנה בנפול העיר העתיקה בחדש אייר תש"ח בידי אויב, מחצית האוכלוסיה נשארה במערב ירושלים והמחצית השניה יצאה לגולה שבויים בידי צר. ומשוררנו האלקי התנבא (תהלים קכב, ג): "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", שבחמלת ד' על עמו ישראל וברצוננו לנחמו, חיבר כיום הזה את ירושלים העתיקה והחרבה לירושלים הבנויה, והיו יחדיו לעיר אחת: שלמה לנצח "והנצח זו ירושלים". ועלינו להתבונן ששני המאורעות החשובים ביותר בחיינו הלאומיים ביובל השנים האחרון, חלו שניהם בחודש אייר, חודש זיו, הוא החודש שבו הוקם המקדש הראשון על ידי שלמה המלך ע"ה. והם במסגרת ימי הספירה, בין חג הפסח לחג השבועות. יציאת מצרים והקמת המדינה חלו שתיהן מיד לאחר תום שואה שקדמה להן. שואת מצרים היתה נוראית לא פחות מהשואה של זמננו ואולי אף גדולה יותר, ככתוב: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", חמושים, דהיינו רק חמישית העם (ויש מפרשים אחד מחמישים שבעם) זכו לחירות, דהיינו ארבע חמישיות מישראל נספו. המרחק בזמן, לאחר כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, מקטין בעינינו את גודל ההשמדה. רק לאחר ששילם עמנו את המחיר של "ועבדום וענו אותם" זכה ליציאה במורא גדול ובאותות ובמופתים. כן בדורנו אנו. המחיר האיום ששולם בהכחדת שליש מעמנו בכל צורות של מיתות משונות הכשיר אותנו, שלוש שנים מתום השואה, לזכות: בחלק מארי ישראל בעזרת אלוקי הצבאות, וגם להכות בגויים שוק על ירך ולנקום, ולו במקצת, את דם עמנו השפוך. וכך נתקיימה הנבואה שבסוף שירת "האזינו" שבה נרמזו כל מוראות השואה: "ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו", שכפרת העם באה ביחד עם כפרת אדמתו. ועל זאת כתב הרמב"ן זלה"ה: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאותינו למען שמו בגאולה העתידה". והדבר התקיים בנו במלואו. אך מחובתנו שלא להסתפק בשלטון ישראל על ארצו. כי עלינו לגלות איתערותא דלתתא. וכשם שספירת העומר מאותתת לנו שאין די בחירות ובשחרור, אלא לטפס יום אחרי יום בסולם הערגה והכיסופים לקבלת התורה מחמד עינינו, אותה חמדה גנוזה שעליונים ותחתונים עלזו וששו לקראתה. וזוהי התכלית, וזהו היעוד האמיתי. אלא שללא חירות משעבוד הגוף לא נוכל להשיג את חירות הנפש. כך הוא בזמננו, אל לנו להסתפק במסגרת הארצית ובחירות המדינית המאפשרת לנו להתנהג כיהודים בשלמות, ללא מעוול וחומץ, אלא לשאוף בכל נימי נפשנו להגיע לא רק לירושלים של מטה כהיום הזה, אלא להתעלות לקראת ירושלים של מעלה, ולהמשיך את השפע האלקי על ישראל ועל העולם כולו, ויקוים בנו מקרא שכתוב: "יברכך ד' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך שלום על ישראל". (כל הזכויות שמורות למשפחת גץ, קיבל את הסכמת המשפחה לפרסום באתר).