מאי חנוכה? תורת האב ותורת הרב

מאמרו של הרב יהודה ליאון אשכנזי[1] [2]

בגמרא שבת[3] : מאי מברך ? מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה". והיכן צונו ? רב אויא אמר : מ"לא תסור"[4]. רב נחמיה אמר : "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך"[5]. לכאורה מה צורך בפסוק שני שמביא רב נחמיה : "זקניך ויאמרו לך" ? ומדוע אין הגמרא מסתפקת ב"לא תסור", שהוא יסוד לכל דברי חכמים ? הרב הוטנר זצ"ל בספרו "פחד יצחק" על חנוכה[6] מסביר שהמיוחד בחנוכה הוא שהיונים רצו לנתק את עם ישראל מהתורה, ולא רק את התורה מעם ישראל. משמעות הדברים היא עמוקה מאד. היחס בין עם ישראל והתורה, אינו רק יחס של עם ששומר את התורה, כדת אלא עם שבתוכו תורה, שהוא עצמו התורה[7]. הדבר מודגש בנוסח (הספרדי) של תפלת ההודיה הנאמרת בחנוכה "על הניסים" : "לשכחם מתורתך" (בנוסח אשכנזי –בבלי : "להשכיחם תורתך"). וזהו פשט המדרש "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל"[8]. היונים הסכימו שתהיה דת בישראל כשאר הדתות. אבל הקשר של ישראל לתורה הוא לא כשאר הדתות: הוא מן ה"אב" ולא מן ה"רב". התורה של האב היא התורה בכח הגנוזה בנשמת הבנים, מכח האב. וההסבר: אנו מתפללים ל"אלוקי האבות" ולא ל"אלוקי הרב", ואף לא ל"אלוקי משה רבנו". ולכן נזקקה הגמרא להסבר מיוחד נוסף על "לא תסור" כדי להדגיש את המיוחד בחנוכה, שהוא הקשר אל "זקניך ויאמרו לך". כלומר אל האבות שהם היסוד והבסיס לעם ולתורה, שאותו ניסו היונים לעקור. התחלת הכפירה היא כשמתחילים להחליף בין "אלוקי האב" ל"אלוקי הרב". כל הכתות התחילו כך. וכן הנצרות שהחליפה בין "אלוקי האב" ל"אלוקי הרב". ומובא בספר הכוזרי "אלוקי אברהם יצחק ויעקב", כמאמר הפסוק : "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך"[9], ולא "אלוקי הפילוסוף". כאשר ה' אומר למשה לאחר חטא העגל "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול"[10], הגמ' בברכות[11] מביאה את הסנגוריא של משה רבנו על עם ישראל : "אמר רבי אלעזר, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ומה כסא של שלש רגלים אינו יכול לעמוד לפניך בשעת כעסך, כסא של רגל אחד על אחת כמה וכמה!". לכאורה אינו מובן, גם אם עם ישראל יבוא ממשה הרי הוא בא מן האבות, כי משה הוא אח מבניהם ! אלא ההסבר הוא, שהאבות אברהם יצחק ויעקב הם אבות[12], ומשה הוא הרב. ולפי מדת הדין ח"ו היה צריך למחות את העם כעם וליסד דת, כי עם ישראל נכשל, אך משה הבין שאין זה רצון הבורא להפסיק את הקשר לאבות[13], והדברים אמורים נגד הכנסיה, שרצתה להחליף את עם ישראל כעם, בכנסת ישראל כדת. וזוהי תחילת הכפירה. כי כששמים את הרב בתפקיד האב זוהי מינות[14]. וזה מה שעשתה הנצרות שלקחה את הרב וקראה לו אבא. הדבר בא לידי ביטוי יותר מובהק אצל הקתולים שאינם מתחתנים, שנעצרת ההמשכיות מאב לבן. הזוהר מפליג בענין חומרת הוצאת שז"ל שבא מאב לבדו[15]. ישנה סכנה, לשכוח את השולח ו"להשאר" עם השליח. הגאו מווילנא מעיר על כך שבהגדה של פסח[16] מש רבנו לא נזכר, ומסביר את דברי בעל ההגדה "אני ולא שליח" – שליח זה משה רבנו, מפני שישנה סכנה לחשוב ש"משה איש הוציאנו ממצרים". וכן הבטוי "משה עבדי" מכוון כנגד דור המדבר שחשבו שמשה הוציאם ממצרים. האור החיים הקדוש כותב[17] שהיתה הבטחה להכניס את דור המדבר לארץ. ולמה לא הכניסם ? כיון שלא האמינו כי "אני מוציאם". הדבר חוזר על עצמו פעמים הרבה במקרא : כל ההבטחה היתה תלויה באמונה כי אני מוציאם. זה מזכיר את המצב הנוכחי : ה' הביאנו לארץ ישראל, ולא מאמינים בזאת. בגמ' : סימן לימות המשיח – קיבוץ גלויות, שה' מביאם ולא המשיח[18]. זה מסביר את הרמב"ם הכותב "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל"[19] ולכאורה תמוה : בונה המקדש לפני שעם ישראל מצא בארץ ? אלא ההסבר הוא שישנם שני שלבים : קודם בונים מדינה – וזה ליהודים, ואחר כך הנדחים – אלא עשרת השבטים. קיבוץ הגלויות – היהודים – הוא הסימן לימות המשיח,והוא נעשה על ידי השם בעצמו. ולכן חוטאים האומרים שהציונות הביאה את העם ארצה, ולא ה'. אני זוכר שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה כועס על "אחד העם". "אחד העם" טען כי לפי הרמב"ם המשיח מקבץ גלויות, והנה שבנו לארץ בלי משיח, לכאורה בניגוד לדברי הרמב"ם ?! ענה הרב צבי יהודה שצדק הרמב"ם : משיח אינו מקבץ גלויות, ועם כל זה מי שלא מחכה לו – כופר (אחד מי"ג עיקרים). הדברים מוסברים על פי הפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך"[20], חטא דור המדבר היה שלא האמינו שה' הוא המביא את ישראל, אלא משה המביא. כי אחרת לא מובן, מדוע חוזרת התורה כל כך הרבה פעמים על כך שה' הוציאנו : מי שמאמין שמשה הוא שהוציאנו ממצרים, הוא כופר בעיקר ! המשמעות של ההתיחסות אל "הרב" כראש של דת ושל עם הנה הרת – גורל לגבי המשך הדורות של העם,והקשר בין כל חלקי העם. נראה זאת לגבי קרח ושבט הלוים : חטאו של קרח היה בכך שראה את עצמו זכאי כמשה בתור רב, אך האמת היא שמשה בא כנציג של האבות. וכאן הסכנה ש"שבט לוי" יחשוב להקים קהילה נפרדת מתוך בני ישראל. בפרשת בהעלותך[21] מופיעים בפסוק אחד חמש פעמים המילים "בני ישראל", וישנה לכאורה סתירה בין רש"י[22] שמסביר "להודיע חיבתן" לבין פשט הפסוק המורה שישנה עיפות ללוים שנבדלים מתוך בני ישראל. אך ההסבר הוא שקדושת שבט לוי באה מתוך בני ישראל. וזהו הסבר הביטוי "יוצאים מן הכלל" – לא שהם מחוץ לכלל, אלא הם פרט נבחר הנובע מהכלל כולו. ולכן אותו פרט הוא תמצית הכלל. דוגמאות לפרטים נבחרים "היוצאים מן הכלל" הם הבכור, הכהן, הלוי. וזה מראה שכל ישראל הם אחים, כאחד, שבאו כולם מאותו אב, אברהם אבינו. אלא שהלוים נתונים ביסוד הספירה, בנקודה המרכזית של הספירה. והמרכז של הספירה הוא הספירה כולה[23].        והדברים נובעים וקשורים מראשית הבריאה : סוד הצמצום הוא, שיש ברשימו את כל מה שיש באין – סוף בבחינת רשימו : כלומא עצם האור שלפני הצמצום. והרשימו הוא שורש נשמות ישראל[24]. ולעומתו שורש העיגולים הוא אחרי הצמצום ולכן ברשימו, שהוא שורש הנשמות, יש עצמיות שאין בעיגולים. ולמרות שיש אין סוף צמצומים, אין זה מוסיף או גורע באור הרשימו. מהעיגולים נברא העולם, שהוא ההעלם. לכן צריךלהביא גאולה לעולם. ומי ממתק את הדינים ? "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", "אומרו" –זה השם בבחינת "ברוך שאמר והיה העולם". הענין מרומז ב"אסתר" – אסתר היא ההסתר, מרדכי הוא הגילוי : "…ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"[25]. ודרך כך נתגלגלה גאולתם של ישראל. בימי מרדכי ואסתר. בכך כוחה של החסידות שהדגישה את יסוד האמונה הבאה מן האב. אומר הקב"ה " הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו"[26], תורה המנותקת מה"אב" אינה תורה. המצב היום שיש מתיחסים ל"רב" יותר מל"אב" ויש בכך התחלה של כפירה. ישנה נקודה שצריך לחשוב עליה והיא ההבדל בין אבינו למלכנו, "אבינו" מתיחס לתורה, "מלכנו" לעבודה. ובתפילה "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך". ההבדל בין אב למלך : בא דוד המלך והמליכו על כל העולם כולו לעומת אברהם שהיה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. מה ההבדל בין אב לעולם לבין מלך על כל העולם ? בשל"ה הקדוש מובא כי שורש התיקון הוא אברהם וגמר התיקון הוא דוד. תכלית תפקידו של האדם היא התיקון – תורת האבות. והאמצעי לתיקון היא תורת משה – המצוות. "תורה צוה לנו משה". המצוות יונקות ואחוזות בבינה, שהיא עולם התיקון, שקדם לעולם, "תשובה (בינה) קדמה לעולם". אבל למי שייכת התורה ? לבורא עולם ! וחוזרים הדברים אל מה שהזכרנו כל האומר דבר בשם "אומרו" דייקא – שהקדוש ברוך הוא – מביא גאולה לעולם. במהרה בימנו, אמן.

-----------------------------------

[1] מאמר זה מבוסס על רישום מדברי הרב זצ"ל, על מיטת חוליו, כשלשה חודשים לפני פטירתו. הדברים היו רק בבחינת ראשי פרקים לקראת כתיבת מאמר בשלמותו, בהקפדה על כל פרט כדרכו. היות והדברים לא יצאו לצערנו אל הפועל, צרפנו בסוף המאמר, ליתר הבהרה, חלק מן הדברים שהרב אמר על אותו ענין בשיעור כמה ימים לפני הסתלקותו. [2]רשם וערך מאיר אלפסי [3]כ"ג עמ' א'                             [4]דברים יז, יא. 3 דברים לב, ז. [6]מאמר ד' [7]מאור עיינים פר' בשלח, ד"ה הנה, בסופו : "זאת תורת אדם", כי האדם הוא חלק מהתורה, ובחלק יש הכל, וכל אדם הישראלי הוא תורה שלמה.   [8]בראשית רבה ב, ד. [9]שמות לב, יג. [10]שם פ' י. [11]דף לב, עמ' א' [12]אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות טז.) [13]עיין שער הפסוקים פרשת עקב [14]לכן נתקנה ברכת המינים כנגד הנצרות [15]זהר חלק ג, דף צ'. [16]"ויוציאנו ה' לא ע"י שליח ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף כצ"ל. והיינו שליח זה שה והיינו נגד ג' עולמות שליח בעשיה ומלאך ביצירה ושרף בבריאה. ועיקר הגאולה לא היה ע"י אחד מאלו הג' וכלומר שלא שלח א' מהם להוציא אותם ואפילו משה רבנו ע"ה לא שלחו ולא צוה לו לעשות מאומה בעת הגאולה רק כל ישראל יחד עשו מצות ה' בפסח מצה ומרור. ע"כ. (פירוש אגר"א על הגדה של פסח) [17]והבאתי וגו'. קשה כי דברי אל עליון דברו טהור הוא. כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ, ולא מצינו שכן היה, אלא ואת בניהם הביא שמה אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר. ותגדל הקושיא, למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו "לכן", ואמרו ז"ל (שמו"ר ו ד) אין לכן אלא לשון שבועה. ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיה זו, וקודם אומרו והבאתי אתכם וגו' אמר וידעתם כי אני ה' המוציא וגו', פירוש תנאי הוא הדבר ובזה הבאתי וגו', וזולת זה אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר, וידעתם וגו' אז והבאתי וזולת זה יהיה מה שיהיה (אור החיים, שמות ו, ח).           [18]עיין מגילה יז:, וסנהדרין צח.. [19]רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק יא, א. [20]דברים ל, ג. [21]ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש (במדבר ח, יט) [22]ואתנה וגו' - חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה (רש"י שם) [23]הבעש"ט : "איפה שאני לא אוחז באחדות, אני אוחז בהכל (מאור עינים פר' בשלח, ד"ה הנה, בסופו). [24]עיין "נתיב מצותיך" לר' אייזיק סאפרין מקומרנא דף כו' פיסקה יב : "הנה צמצם עוצם בהירותו בנקודת המרכז, שהיה כמוס עמדו, והוא נקודת ציון, בת עין, יהודי, שורש ישראל. ונתגלה שלימות נקודת ישראל קיום כל העולם".    [25]אסתר ב, כב. [26]ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי "כתיב (ירמיה ט"ז) ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב , (מדרש איכה פתיחתא סימן ב)